כל השבת הוא למד. ישבתי שם כמו עציצה, מחכה לפירורי תשומת לב ויחס. ואין לי את מי להאשים, אלא את עצמי. הוא אמר שזה יהיה ככה, הוא רצה שאבוא באמצע שבוע - אבל לא. אני רציתי להיות שם כל הסופ"ש. הידד לי. אז ראיתי פרק של המירוץ למיליון, ועוד פרק. והתכתבתי קצת עם חברים, וקשקשתי קצת בטלפון. וניקיתי, וסידרתי. וחיממתי לנו אוכל. ושוב ניקיתי, ושוב סידרתי. ועוד קצת המירוץ למיליון. ובגדול? התחרפנתי. בגדול הרגשתי כל כך פתטית ועלובה שנשארתי. יש לי בית! גם אם בבית הזה אני אעשה בדיוק את אותו הדבר...עצם השהייה שם, עצם ההמתנה לרגע שבו הוא יתפנה אלי...כמה סמרטוטה אני יכולה להיות? וכשנגמר היום הלכנו למיטה, והתחיל סקס. זה דווקא הרגיע אותי. זה הזכיר לי לשם מה אני מגיעה, זה הזכיר לי מה מטרת היחסים בינינו. והוא שוב היה...משהו שאי אפשר להסביר במילים. אמרתי לו, כמו שאני תמיד אומרת לו - "מה אתה עושה לי?" במובן הכי מיני שיש. ואז הוא ענה - כמו שהוא אף פעם לא ענה - "מה א-ת עושה לי?" במובן הכי לא-מיני שיש. כל כך ניסיתי לא לייחס חשיבות, כל כך ניסיתי להגיד לעצמי שזו סתם אני והפרשנות המוגזמת שלי. ואז הוא נשכב ליד האוזן שלי ואמר לי "אני אוהב אותך". ככה. פשוט ככה. קפאתי. לא זוכרת מתי פעם אחרונה קפאתי ככה. מיליון מחשבות רצות בראש, והפה לא נפתח. הייתי בהלם. כשסיימנו הלכתי לשירותים והרגשתי שאני חווה התמוטטות עצבים - מה זה היה, אלוהים ישמור אותי?! חזרתי ולא משנה כמה נלחמתי בעצמי, לא הצלחתי לדבר. לא הצלחתי לשאול. והוא כבר נרדם, ואני עם המחשבות. ישנתי בלילה הזה אולי שעתיים.
למחרת נסעתי לעבודה, וכשהגעתי הוא שלח לי הודעה לעדכן שהוא סיים את המבחן שעבר בהצלחה (למה אתה עושה לי את זה? למה? סיכמנו שלא מדברים במהלך השבוע!). קפצתי על ההזמנות. סילי-מי, הרמתי לו להנחתה. שאלתי אם הוא זוכר מה הוא אמר, הוא אמר שלא. ניסיתי בעדינות ובעקיפין להזכיר ולשאול אם הוא התכוון זה, הוא אמר שהוא לא יודע על מה אני מדברת אבל הוא יכול להבין מהדרך שבה אני מתנסחת. ואז הוא התנצל. אמר שהוא לא זוכר, לא נראה לו שהוא אמר דבר כזה, ובכל מקרה אם זה נאמר זה באמת לא במקום. ביקשתי שזה לא יקרה יותר, הוא אמר "ברור". וזהו.
ומאז אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת מה אני רוצה. אבל למען הסדר הטוב והשקט הנפשי שלי, אני אמנה את מה שאני כן יודעת:
1. אין סיכוי שאני ממשיכה לבוא אליו לסופ"שים. אין סיכוי שאני ממשיכה לתת לו אותי על מגש של כסף, להראות לו שהוא כל עולמי ושאני שם לכל רגע שבו הוא רק רוצה. אין סיכוי שאני ממשיכה לבשל, לנקות, לסדר, לארגן, לתת לו שקט ללמוד - כמו שבת זוג טובה אמורה לעשות. כי אני לא הבת זוג שלו. ואני יוצרת לו סביבה מאוד נוחה לחיות בה, מבלי שהוא נאלץ לתת משהו בתמורה. זה לא יקרה יותר.
2. אני לא מסוגלת להמשיך לעשות איתו סקס כל כך אוהב. זה כואב לי. אני לא יכולה כשהוא מסתכל לי ככה בעיניים, מלטף לי ככה את הלחיים, משלב את היד שלו ביד שלי. אני לא יכולה שהוא מפגין כלפי כל כך הרבה רגש, ואז מסתייג ממנו. זה שובר לי את הלב.
אז מה נשאר?
מצד אחד אני אומרת לעצמי - אני בחורה מינית. יש לי צרכים. יש לנו סקס טוב.
מצד שני - זה אף פעם לא יהיה רק סקס, וזה לעבוד על עצמי לחשוב ככה.
גם אם אני אוריד את הפגישות שלנו לרמת ה-לבוא בערב, להישאר לישון וללכת בבוקר - זה עדיין יהיה מלא בהרבה מעבר לסקס.
אנחנו לעולם לא נהיה רק יזיזים.
ואם נהיה - זה ישבור לי את הלב.
כי - איך אתה לא רואה? איך אתה לא רוצה? למה אתה לא רוצה?
אני נאבקת עם עצמי כל כך להפסיק לחשוב ככה, להפסיק להרגיש ככה, להנות ממה שיש בינינו בלי לתסבך את זה.
אבל זה כבר מתוסבך. זה כבר הרבה יותר מדי.
ואם כבר מישהו צריך לאכול כאפות - זה הוא! אני כל כך טובה אליו. כל כך מכילה, נותנת, דואגת, חמה, אכפתית, אוהבת.
הוא לא ככה כלפי. אז למה אני זו שאוכלת סרטים? למה אני לא מסוגלת ל"נצל" אותו לאינטרס ההדדי והמשותף שלנו, ולהרפות מכל המסביב?
מה זה האובססיה הזו שלי להיות נאהבת גם על ידי מי שלא מגיע לו בכלל שאני אעטוף אותו כמו שאני עוטפת אותו?
אני אוהב אותך. זה מתנגן לי בראש כמו פרסומת מעיקה מאז יום שבת. אני אוהב אותך.
אמר, וברח.
איך? למה? ומה עכשיו?
חוכמת ההמונים...help me.
Until next time...
BrokenLioness
;){kind=link}