הייתה שיחה לא פשוטה. הוא בכה, אני בכיתי. אבל לא וויתרתי לעצמי הפעם. הפעם - אני לא אשאר עם סימני שאלה ותהיות. דרשתי ממנו לתת לי משהו להיאחז בו. ובהגינותו, יש לציין, הוא ענה לי. הוא אמר לי שאני אמוציונלית מדי, כשהוא בן אדם מאוד רציונלי. הוא אמר שאם היינו משנים את התווית בינינו מידידות/יזיזות לזוגיות, בהתאם הציפיות והדרישות היו עולות, ואז היו מתחילים פיצוצים. הוא אמר שהלב שלו מותש וכואב אחרי שנים של מלחמות והוא לא במקום לבחון שוב אפשרויות של "אולי". אני חייבת להגיד - הוא לא טועה. החשיבה שלו, התפיסה שלו וההתנהלות שלו מאוד רציונליים ומתמטיים. העולם מתחלק אצלו למה שהגיוני, ומה שלא. אני לא כזו. אני רגישה, אני מונעת מתוך אימפולס רגשי, אני אמוציונלית, כמו שהוא אמר.
מה השוס הגדול? שה-אני של פעם הייתה לוקחת את זה קשה, כמעין ביקורת. כאילו הוא הדליק זרקור על חיסרון שלי. אבל לא, זה לא ככה.
כן, אני אמוציונלית - לפעמים מדי. כן, יש לי עוצמות. אבל - אני מודעת אליהן, אני לא מאפשרת לעצמי להתנהל מתוכן, אני עובדת על לתת את המושכות לשכל ולהיגיון, ויותר מזה - אני מאמינה שזה מה שיפה בי. אני בחורה חמה. האמוציות מביאות איתן "שיגעון" או "טירוף", אבל יחד עם זה אני אוהבת כמו שאף אחד לא אוהב, אני דואגת ואכפתית ונותנת ומעניקה כמו שאף אחד לא מסוגל. יש לי לאן להשתפר, יש לי מה ללמוד - יחד עם זאת, לוותר עלי בגלל התכונה הזו שבי? זו הטעות הכי גדולה שלו. הדברים לא נאמרים בכעס. חבל לי שהוא מצפה שהעולם יתיישר לפי הרציונל שלו, בלי שהוא מבין שהוא צריך להכניס קצת רגש להיגיון. בעיקר כשהוא גבר והוא מחפש אישה "רציונלית". אנחנו מטבענו מין יותר רגשי ופחות שכלי. אבל זה לא משנה, זה שלו - והוא לא העיקר. אני העיקר.
יש עוד שוס. ה-אני של פעם הייתה כועסת על עצמי. למה הגעתי לסיטואציה שאני "הומלסית של אהבה", מנסה לשכנע אותך אחרת ולראות את הפוטנציאל שבנו, כשבכלל אני זו שלא מרוצה מההתנהלות שלו? אני זו שמבינה שמגיע לה יותר? ה-אני של פעם הייתה מרגישה פתטית ומסמורטטת. אבל לא. אני גאה בי. אני גאה בי כי אני מבינה שאהבה, זוגיות - זה לא נוסחה מושלמת. בכלל, אין מושלם. אני גאה בי שראיתי גבר שמצא חן בעיני מבחינה חיצונית, אינטלקטואלית, שראיתי בו את השתוטניקיות שאני מחפשת, שיש לו ערכים ועקרונות וכבוד למשפחה - והייתי מוכנה לעבוד על זה ביחד איתו כדי ליצור משהו טוב. הוא זה שהפסיד, לא אני. הוא זה שיבין יום אחד, בעוד שנה-שנתיים-שלוש מהיום, שהייתה מישהי שגרמה לו להיות מאושר כמו שהוא לא היה מעולם (מילים שלו) והוא נתן לה ללכת. וזה בסדר, זה שלו. בינתיים אני גאה בעצמי.
היום יצאתי לרוץ, אחרי אלוהים יודע כמה זמן שלא עשיתי את זה. ודיברתי לעצמי כל הדרך. והבנתי המון דברים -
1. אני לא מתכוונת להמשיך את החיפוש האקטיבי בטינדר, אוקי-קיופיד או כל אפליקציה כזו או אחרת. עייפתי מלחפש את הבחור המושלם. כשהוא יגיע, הוא יגיע. הלב שלי עבר מספיק טלטלה וחבטות, הגיע הזמן לנוח קצת ולאהוב את עצמי. הגיע הזמן להיות בשבילי. מי שירצה להצטרף אלי במסע שלי - מוזמן. אני סיימתי לצוד.
2. מזל שהוא לא רצה לתת לנו צ'אנס. אני רוצה מישהו אחר. אני רוצה מישהו מחוספס כמוני. אני רוצה מישהו שעבד קשה, בדם יזע ודמעות כדי להשיג את מה שיש לו - כמוני. אני רוצה מישהו שקרע את התחת שלו כדי לממן את הלימודים, את שכר הדירה, את הרישיון, את הטיול לחו"ל - כמוני. אני רוצה "ילד אשפתות" שבנה את עצמו מ-0 והדברים לא באו לו בקלות - כמוני. אני רוצה גבר רגיש, שיראה באמוציות שלי מעלה ויתרון, ידע להכיל אותי ולהרגיע אותי ולקבל אותי כמו שאני ולא להתעצבן עלי או להיות חסר סבלנות ולהתנגח בי.
כן, הוא היה בחור יפה, אינטיליגנט ומצחיק. הוא היה הכי קרוב למה שאני רוצה מכל הבחורים שהייתי איתם. אבל זה עוד לא זה.
ואני אומרת לעצמי - אלוהים, אם הבחור הזה, שמבחינתי הוא כמה ליגות מעלי (או לפחות ככה ה-אני הישנה של פעם הייתה אומרת), נכנס איתי ל"מערכת יחסים", וזה לא זה, אז מי יהיה הבחור הנכון? אני יודעת שמחכה לי טוב, הרבה הרבה הרבה יותר טוב.
3. לשם שינוי, הבחור היווה שיעור בשבילי. בדרך כלל אני משחקת תפקיד בחיים של אחרים. יכול להיות שגם שיחקתי תפקיד בחיים שלו הפעם. אבל להבדיל מהעבר, הוא גם לימד אותי המון. כשרק הכרנו, נכוויתי כל כך ונפגעתי כל כך, שלא הייתי מסוגלת לדבר. לא הייתי מסוגלת להגיד "אני רוצה", "זה לא נעים לי / זה נעים לי", לא הייתי מסוגלת לעמוד על שלי, לדרוש, לבקש, לצפות. פחדתי פחד מוות מקטילה. פחדתי שהגבר שמולי יכעס, יזלזל, יצחק, ייבהל, יתרחק. הוא נתן לי את המקום להיות אני. הוא לימד אותי שאני נחשבת. הרצונות שלי, הצרכים שלי, אני נחשבת.
בא לי לבכות מאושר. זה הזוי. אני לא יודעת מה עובר עלי, אבל אני מרגישה שמשהו טוב קורה לי. אני פה בשבילי. אני לא חושבת שהייתי פה בשביל עצמי בשנתיים ומשהו האחרונות. אני שמה אותי במקום הראשון, לא אף אחד אחר.
אני אשקר אם אגיד שלא כואב לי. ברור שכואב. המון זיכרונות, המון רגעים, המון דברים שעשינו. אבל פתאום הכול מקבל גוון של חוסר משמעות. פתאום קלטתי שכשהיינו בסופ"ש בנחל הירדן והיה לנו לילה קסום - כל אחד היה שם עם עצמו. כל מה שהיה שם זה אוכל, סקס, מוזיקה. אבל זהו. הגבר שלי - הוא ידבר איתי עד שהשמש תזרח, ולא נשים לב בכלל. הוא יסתכל עלי בעיניים נוצצות ולא ירצה שאני אפסיק לדבר ולשתף אותו, הוא יבקש להיכנס פנימה. אז כואב לי, כי זה כואב לאבד בן אדם קרוב - בכל זאת, שלושה חודשים. הוא מילא לי איזשהו חלל, איזשהו צורך. זה כואב להפסיד בן אדם טוב, שהייתה אינטימיות והיה חום וכבוד הדדיים. אבל זה בסדר - כי הגיע הזמן שלי לפרוש כנפיים ולצמוח. הגיע הזמן שלי, נקודה.
אז שורה תחתונה - תודה לך שהפסדת אותי. תודה שלימדת אותי לאהוב את עצמי ולשים את עצמי במקום הראשון. תודה לך שבזכותך אני יוצאת לחפש משהו עוד יותר טוב ממך, ואני גם אקבל אותו, כל דבר בשעתו. תודה על הפוסט הראשון החיובי בבלוג הזה, בתקווה לא לשכוח את המסקנות החשובות שהסקתי, לא לשכוח להעריך את עצמי, לא לשכוח כמה אני מדהימה, מיוחדת וטובה. לא דמיינתי בחיים, בחיים, בחיים - שכשאני אעזור אומץ להיפרד לשלום מגבר - אני ארגיש כל כך שלמה, מלאה, שלווה ובטוחה בעצמי.
לא דמיינתי בחיים, בחיים, בחיים - שאני אהיה זו שתעשה את ה"קאט" ביני לבינו, כשהוא כל כך "מושלם בעיני".
לא דמיינתי בחיים, בחיים, בחיים - שאהיה מסוגלת להפסיק עם הדרמות, שאהיה מסוגלת להסתכל לחיים בלבן של העיניים בלי כל השופוני והמשחקים וההגזמות והאובר-ניתוח ואובר-התמסכנות ויציאה מפרופורציות.
משהו טוב קורה לי.
בבקשה אלוהים, תן לי להמשיך במסלול הזה.
Until next time...
BrokenLioness.
;){kind=link}