ממש קיוויתי לא להגיע לנקודה שבה אני כותבת את הפוסט הזה. מהיכרותי עם עצמי, תיארתי לעצמי שזה יגיע. אבל באמת, באמת, באמת קיוויתי שלא.
כל ה"בא לי לבכות מרוב אושר" והביטחון העצמי המפורז שהפגנתי פה יום אחרי שהעפתי אותו מהחיים שלי - נעלמו.
זאת אומרת, אני עדיין עומדת מאחורי המילים שלי. המסקנות הן אותן מסקנות ואני לא מתחרטת לרגע - שיהיה ברור.
אבל אני מרגישה חיה-מתה. אני מרגישה אומללות ומרמור ועצבות. איפה אני ואיפה לבכות מאושר, עאלק.
בכמה ימים שאחרי פשוט אטמתי את עצמי, הייתי על אוטומט. עובדת-חוזרת הביתה-אוכלת ארוחת ערב-לישון. לא מתקשרת עם העולם, לא נותנת לעצמי לחשוב או להרגיש כי ידעתי מה זה יגרור. ולא רציתי. לא מגיע לו. הוא לא שווה את זה.
ביום חמישי הלכתי לפסיכולוגית שלי. כרגיל, הכול נפתח. בערב נפגשתי עם הבסטי והתפרקתי לרסיסים. אני חושבת שרק באותו רגע קלטתי עד כמה אני פגועה ממנו, עד כמה הוא הכאיב לי. כל כך כעסתי על עצמי שאני בוכה בגללו, אבל לא הצלחתי יותר להדחיק את זה.
זה אפילו לא זה שהוא לא נתן לנו צ'אנס. זה אפילו לא זה שהוא חושב שאני אמוציונלית מדי.
זה זה שאני לא מוערכת. זה זה שנתתי לו הכול, מעל ומעבר, והוא בעט בזה בלי למצמץ ובלי לחשוב פעמיים.
זה זה שהוא לא רואה אותי בשום דרך וצורה.
זה זה שאני בטוחה שהוא כבר המשיך הלאה. אין לי ספק בנוגע לזה. אני מוצאת את עצמי חושבת על האקסית האומללה שלו, זו שהוא לא הפסיק להשוות אותי אליה. הרי הסיפורים שלנו כל כך דומים - אחד לאחד כמו שהוא אמר. היא הייתה ריבאונד. הוא נכנס איתה למערכת יחסים כי הוא היה צריך אותה, פשוט ככה. שנתיים הוא שרף למסכנה. שנתיים שהיא אהבה אותו, והוא פשוט היה שם כי היה לו נוח. כי היא נתנה לו הכול. ומה אחרי שנתיים? הוא בעט בה, ושלושה שבועות אחרי הוא היה איתי בסופ"ש בירדן. ש-ל-ו-ש-ה ש-ב-ו-ע-ו-ת אחרי שנתיים של זוגיות, הוא כבר נישק אותי וחיבק אותי והזדיין איתי וישן איתי. אם הוא עשה לה את זה, דפדף אותה ככה, שכח אותה ככה - אין לי ספק שהוא כבר מזיין מישהי אחרת ממש ברגעים אלו.
זה משגע אותי שהמוח שלי מבין שאני לא צריכה לבזבז על הבן אדם עוד שנייה, שמגיע לי מישהו שיעריך ויוקיר ויחזיר בחזרה ויעניק לי כל כך הרבה חום, אהבה, אכפתיות, התעניינות ונתינה שאני לא אדע מה לעשות עם עצמי - ועדיין אני מתעסקת בו. עדיין הלב שלי נשרף מלחשוב על הקלילות שבה הוא השאיר אותי מאחור. אני לא יודעת אם זה הלב שלי, אם זה האגו שלי, באמת שאין לי תשובה. אבל זה מתסכל.
אני נאבקת בעצמי כל כך חזק, לא באופן יומיומי אלא באופן שעתי, לא להיכנס לטינדר או לאוקיקיופיד. אני מרגישה את הצורך הזה בתשומת לב ויחס, אני כל כך רוצה לדבר עם מישהו. אבל אני יודעת שלא כדאי לי. אני יודעת שזה שוב להיכנס ללופ של לשים מישהו במקום הראשון ולדחוק את עצמי הצידה, ודי. הגיע הזמן שלי. הגיע הזמן שאני אהיה המקום הראשון של עצמי. הגיע הזמן לטפח אותי. ולצערי, זה לא עובד לי ביחד עם נוכחות של גבר בחיים שלי.
וזה יותר מזה. אני כבר ממש לא מאמינה שאמצא אותו ככה. הרמתי ידיים. כל היכרות שתהיה לי עם מישהו מהטינדר או מהאוקיקיופיד נועדת לכישלון, ואין לי כוחות יותר. עייפתי, עייפתי, עייפתי.
הבטחתי לעצמי שהבא בתור שאהיה איתו במערכת יחסים יהיה בעלי. לא רוצה מערכת יחסים? תודה רבה, שלום. אין באמצע. אין ידידים עם הטבות, אין יזיזים, אין "אני לא מחפש אבל אני גם לא שולל". זה או שאתה רוצה, או שאתה לא רוצה.
בקיצור - אני כופה על עצמי ללא רצון או חשק הפסקה יזומה - גמילה.
ועצוב לי. וממורמר לי. ומתוסכל לי. ולבד לי. ואני כל כך רוצה חופשה רחוק מכאן ורחוק מכולם.
והנה לכם פוסט שמאפיין אותי. עכשיו אפשר להמשיך בחיים.
Until next time
BrokenLioness
;){kind=link}