זוכרים את הבחור הזה שהכרתי לפני שלושה שבועות? עוד יומיים אנחנו אמורים להיפגש לראשונה. וכן, אמורים זו מילת המפתח.
אז בשבוע הראשון הוא היה really-really into it.
אני הייתי סקפטית ושלילית, הצפתי כל פחד שהיה בי - והוא דאג להרגיע ולהסביר לי למה זה יעבוד בכל זאת.
הוא היה כל כך רומנטיקן, כל כך ג'נטלמן, כל כך מחזר.
דיברנו שעות, כל יום.
בשבוע השני זה הלך ודעך. השיחות במהלך היום הפכו פחותות, דלילות, ונותרו לנו השיחות הליליות בווידיאו.
הצפתי את זה, קיבלתי בתגובה הסבר לא משכנע שהוא זקוק לשקט שלו, שיש לו ימים עמוסים, שלא תמיד הוא עם הפלאפון.
כשהתחלתי להעלות את העניין הזה ש - היי, אתה אפילו לא טורח לשאול לשלומי או להתעניין איך עבר עלי היום - קיבלתי תירוץ של "אני כבר הרבה שנים לבד, אני צריך ללמוד מחדש איך להתנהל עם עוד בן אדם בעולם, זה לוקח זמן".
לאט לאט גם שיחות הווידיאו הפסיקו.
הבנתי שאחרי שניסיתי לדבר על מה שמפריע לי שלוש (!) פעמים ולא השתנה שום דבר, כדאי לי לשחרר, לפחות עד שניפגש.
השבוע - פשוט "זרמתי". בפועל, לא היה לי כל כך אכפת. אמרתי לעצמי - ישלח הודעה, נהדר. לא ישלח הודעה? לא קרה כלום.
והוא שלח. הוא היחיד ששלח. אז דיברנו פעם-פעמיים ביום. ימים יותר, ימים פחות.
שיחות ווידאו לא היו. התעניינות? לא תמיד.
בגלל שממילא "זייפתי" זרימה, לא היה לי אכפת.
אבל באחד הימים השבוע היה לי כל כך נעים לדבר איתו, שבאמת קצת יותר נפתחתי רגשית. ניסיתי להזרים את השיחה, להחיות אותה קצת. כלום.
אתמול היה לי משעמם. חשבתי שזה יהיה נחמד אם גם אני ארים את הכפפה ואשלח לו הודעה.
קיבלתי תגובה בדילאי. לא נורא. לא כולם מחוברים באינפוזיה לפלאפון שלהם כמוני. ואחרי התגובה הזו? כלום.
זהו. עלה לי. זה פוצץ לי ורידים במוח. כתבתי לו שאני חושבת שהכי חכם יהיה אם נפסיק לדבר לבינתיים ונחכה להיפגש ולראות מה קורה משם. כתב לי "הבנתי אותך". שאלתי אם זה כל מה שיש לו להגיד, קיבלתי בתגובה תקיפה. אמרתי לו שיעזוב וזהו.
כמה מרוכז בעצמך ואגואיסט אתה יכול להיות?
אבל עזבו, עזבו את העצבים. אני יכולה לכתוב פה פוסט שלם שכולו מלא בכלום ושום דבר.
תעזרו לי להבין, כי אני באמת מנסה.
אני מצפה ליותר מדי? אני מגזימה? זאת אני שלא בסדר?
אם הבחור לא היה טס מ-0 ל-100 כשרק הכרנו, אולי הייתי חיה עם ההתנהגות הזו בשלום. אבל זה לא המצב.
וזה לא רק זה - אם ככה הוא מתנהג בהתחלה של ההתחלה, מה יהיה (אם, כש) בהמשך? זה אמור להיות שלב החיזורים!
אני מקבלת בהבנה ובהסכמה שגם בזוגיות - ספייס זה דבר חשוב. אסור להיות 24/7 אחד בשני. צריך לכבד את הלבד.
אני מקבלת בהבנה ובהסכמה שגבר שהיה כבר מעל 3 שנים רווק והתרגל ללבד ולשקט צריך ללמוד להכניס מישהי לחיים שלו, וזה לוקח זמן.
אבל אני לא מקבלת את זה שהוא לא מתעניין אם אני לא "דוחפת" לו בכוח פרטי מידע על היום שלי.
אני לא מקבלת את זה שהוא לא שואל לשלומי.
אני לא מקבלת את זה שהוא נעלם כשהוא רוצה, ומחייה את השיחה כשזה נוח לו.
אני לא מבינה איך ההתנהגות הזו עולה בקנה אחד עם רצון למערכת יחסים.
אני לא יודעת אם עשיתי טעות שלא נשכתי שפתיים, בכל זאת קבענו להיפגש עוד יומיים.
ראבק, לא יכולתי לחכות ולראות מה קורה?
עכשיו אני לא יודעת אם הוא בכלל יבוא.
עכשיו אני צריכה לשבת, לחכות ולראות.
ולמה, למה, למה בכלל אכפת לי אם בחור - שלא אכפת לו - ייפגש איתי או לא?
אני מתישה את עצמי. Help.
Broken Lioness
;){kind=link}