כשהייתי קטנה, אבא שלי, שהיה שוטר, פינק אותי כל הזמן. הוא הרשה לי לעשות דברים שאמא שלי לא הרשתה לי - כמו לאכול בסלון, כמו לא לפנות את האוכל אחרי, כמו לוותר לי כשאני לא מסדרת את החדר - ועוד ועוד.
בגיל 12, אחרי הבת מצווה, אבא אמר "עד כאן. את ילדה גדולה עכשיו. הגיע הזמן לתרום בבית". אבל אני, שהתרגלתי לחיות כמו קינגית, ציפצפתי על הכל.
אז התחילו ריבים. אחת לשבוע, במשך 6 שנים, היינו רבים פיצוצים. הוא היה צורח וצועק, מקלל ומעליב, שובר לי דברים. פעם אחת - שלא זכורה לו - הוא גם הרים עלי יד. פחדתי ממנו, פחדתי מהריבים, אז השתדלתי להיות כמה שפחות בבית.
הייתי מסתובבת ברחובות עד מאוחר, הולכת לחברים, עושה הכל כדי לא להיות בבית.
בגיל 18 הוא חטף התקף לב - שגם בו אני הייתי אשמה. מהרגע הזה, הוא שינה גישה. כבר לא היה לו כוח לריב, לא היה לו כוח להתמודד איתי.
השנים חלפו, הריבים עם אבא הפסיקו.
אבל גם היום, בגיל 26, המילים שהוא היה אומר לי חרוטות עמוק בתוך הלב והנשמה שלי.
"את החרא הכי גדול שפגשתי בחיים שלי. פגשתי הרבה משפחות פשע, את הרבה יותר גרועה מכל אחד מהם. את לא סתם זבל, את המיץ של הזבל. מי ירצה להיות איתך? בעלך יהיה מסכן. טיפש מי שיקח אותך".
וזה נשאר.
אני כבר מעל שנתיים בטיפול. הדברים צפו ועלו, גם מול אבא שלי. עשינו שיחות קשות, הוא לקח אחריות והתנצל.
אבל זה לא עוזר. המילים שלו יותר מדי עמוק בנשמה שלי בשביל שלא אאמין שהן נכונות.
אז היום אני מתנהגת כמו משוגעת.
בכל פעם שגבר נכנס לחיים שלי, אני כל כך כמהה להיות נאהבת, שאני לוחצת נורא. דמיינו פרפר בכף היד. מרוב אהבה, אני מוחצת אותו למוות.
אני מבהילה, אני מצפה להרים וגבעות, אני לוחצת על דוושת הגז וטסה מ-0 ל-100.
אני לא עושה את זה בכוונה. אני לא רוצה להיות משוגעת. אני לא רוצה להלחיץ. אבל ככה יוצא לי, ואני לא מתכוונת.
אתמול בלילה חלמתי שאני נטרפת בגלל התנהגות של מישהו. אמא שלי שומעת את זה ומחליטה לאשפז אותי. אני בוכה בחלום, מתחננת אליה שלא תעשה את זה. אני אומרת לה "אני לא משוגעת". אבל גם בחלום אני יודעת שאני כן. אני כן.
אני יודעת מי אני וכמה יש לי לתת. אני יודעת שאני בן אדם טוב. אני יודעת שיש לי כמויות של אהבה לחלק.
אבל אני לא מצליחה להתנהג כמו שמצופה ממני בחברה.
אני לא יודעת "לזרום". אני לא יודעת "לקחת דברים באיזי". אני לא יודעת פשוט "להיות" ולראות לאן הרוח מנשבת.
אני מחפשת איזושהי התחייבות, אני מחפשת מישהו שיגיד לי, ויתנהג, כאילו הוא כאן לתמיד והוא לא ילך לעולם.
אני משקשקת מפחד מהלבד. אני רועדת כמו עלה נידף ברוח כשזה מגיע למערכות יחסים.
מה עושים עם השריטות?
מה עושים עם זה שאני מאמינה שאני כנראה חרא, ומי שיהיה איתי יהיה מסכן?
מי יסכים להתמודד עם כל השיגעון הזה שלי, עם כל המשקעים והטירוף?
אני לא משוגעת. אני פשוט אוהבת יותר מדי.
אני לא משוגעת. אני פשוט לא יודעת להתנהג אחרת.
אני לא משוגעת. אני פשוט טו מאץ'.
אני לא משוגעת.
אני לא משוגעת.
אני לא משוגעת.
נכון?
Until next time
Broken Lioness
;){kind=link}