כמה תסכול כמה, בא לי לצרוח או לחלופין לנער את כל מי שמסביבי או גם וגם. לנער ולצרוח ולנער ולצרוח.
ענייני עבודה - אני כבר חודש + עובדת מהבית, שזה כשלעצמו מוציא מהדעת. אין לי שגרה אמיתית, אין לי מוטיבציה לקום בבוקר ולפתוח את הלפטופ, ואני נהיית עצלה מיום ליום. אני רגילה לזה שהמאמנת שהוצמדתי אליה לא באמת משתמשת בי, כך היה מאז ומעולם. אבל גם המאמן שלי, שאני כל כך אוהבת, מתקשה להיעזר בי מרחוק. כך יוצא שבכל יום אני עושה די כלום, מחפשת עבודה בכוח. זו עבודה זמנית, עוד חצי שנה אסיים אותה, אבל היא עבודה משמעותית שמטרתה לימודית ואני נקרעת בין הרצון להיות טובה, ללמוד, לבלוט - לבין הרצון לישון עד מאוחר ולזרוק זין, כי היי, זה ממילא לא מעניין אף אחד. חברותיי עובדות קשה, קורעות את התחת, כי אין להן ברירה. המאמנים שלהם יושבים להם על הוריד הראשי. יש משהו מאוד נחמד בזה שאף אחד לא מציק לי, שאני מקבלת משכורת על אף שאני לא עושה יותר מדי - אבל יש בזה גם משהו מאוד מתסכל שמכניס למצב ישנוני ואפטי, ודי. זה לא מה שאני צריכה עכשיו. אני צריכה שגרה. אני צריכה תעסוקה. אני צריכה שלפחות הפן המקצועי בחיים שלי יהיה יציב. וקשה לי עם המלחמה העצמית הזאת. אני רוצה לחזור לנורמה, למצב שבו אין לי ברירה אלא לקום ב06:00 בבוקר, להתקלח, להתלבש, להתאפר ולצאת לעבודה. אני רוצה לחזור למצב שבו אני מתמרמרת בכל בוקר מחדש וסופרת את הבקרים עד שישי, שבו אוכל לנוח. עכשיו אין בזה צורך, כל יום הוא מנוחה. זה כל כך שבלוני, זה כל כך חסר טעם. לא דמיינתי את השנה הזו ככה, וכל כך עצוב לי שהיא כזו.
ענייני גברים - אני לא ערוכה נפשית, רגשית ומנטלית להכיר מישהו חדש. אבל האם זה עוצר אותי מלחפש? מה פתאום. למה, אני מסוגלת להיות רגועה בכלל? הצחקתם אותי. אז בטירוף, בשלוש אפליקציות שונות, אני מחפשת ומחפשת ומחפשת. התחלתי לדבר עם שישה (!!!). לכאורה, כולם מעוניינים בקשר רציני. לאו דווקא איתי, אבל מעוניינים בקשר רציני.
אז האחד ביקש את מספר הטלפון שלי - מעולם לא שלח הודעה או התקשר.
השני ביקש את מספר הטלפון שלי - שלושה ימים של שיח על כלום ושום דבר, סטייל "מה קורה", "מה איתך", "מה עושה". סיירסלי, אתה לא מעוניין להכיר אותי? לדעת מה אני עושה בחיים? משהו קצת יותר עמוק מהשאלות הדביליות והטיפשיות האלה?
השלישי קיבל ממני את המספר מבלי שהוא ביקש - יום אחד של שיח פינג-פונג חמוד, וזהו. למחרת עונה בדילאיים, עושה טובה שהוא עונה בכלל, נעלם ליום, חוזר ביום למחרת, וכשאני כותבת לו שכ"כ קר לי שאני שוקלת להיכנס לתרדמת חורף הוא עונה לי שחבל, שאני אפספס את הכיף. אני שואלת באיזה כיף מדובר, הוא עונה לי שזה סוד ושצריך להיפגש כדי שאני אדע. באמא שלך? אז תציע?! אז תנסה לקבוע איתי?! אלוהים אדירים כמה טמטום בגבר אחד.
הרביעי ביקש את מספר הטלפון שלי - שוחחנו שעה וחצי בטלפון. אלוהים, כמה שחצנות והתנשאות בגבר מעל גיל 30 שגר אצל ההורים, לא עובד, אין לו רכב וחזר לספסל הלימודים. הכל קביל, קורונה וזה, בכל זאת. אבל תוריד את האף שלך. בכל זאת אמרתי לעצמי שאתן צ'אנס, דברים יכולים להיראות אחרת ברושם ראשוני לעומת המציאות. למחרת - נעלם.
החמישי היה באמת בסדר גמור, אני העדפתי שלא. מכל מיני סיבות.
השישי - בו אני באמת מעוניינת, בניגוד לכל החמישה האחרונים, עונה לי בדילאיים וכשכתבתי לו את המספר שלי לא זכיתי לקבל תשובה, בטח שלא הודעה.
מה נסגר, סיירסלי, מה? זאת אני? זה הם? אני נשבעת שהפעם לא היה פה אלמנט של לחץ מהצד שלי. לא חפרתי, לא העקתי, לא עשיתי שום דבר מבהיל או מבריח, בחיי.
אני לא מבינה גברים. אם כבר הגעת לשלב שאתה מעוניין בקשר רציני, שהחלטת שאתה מחפש, שהתחלת לדבר עם בחורה שמוצאת חן בעינייך - למה השאננות הזו? למה האדישות הזו?
האופטימיות שלי הולכת ואוזלת. אני מתחילה להאמין שאסיים את חיי לבד. כמו פולנייה, לבד ובחושך. רק אני והכלבים (חתולים לא בבית ספרי). חברה טובה שלי מתגרשת. הייתה במערכת יחסים עם בחור אלים-מילולית, שתלטן ורכושני כ-4 שנים + שנה נשואים. עכשיו כשהיא סוף סוף קיבלה שכל ואומץ לקום וללכת, היה בי משהו קצת "מתנשא". אמרתי לה "וולקאם, חברה, לחיי הרווקות". חשבתי שאני הולכת להיות המנטורית שלה. בכל זאת, סיימתי מערכת יחסים של כמעט 5 שנים בעצמי - ומאז אני כבר שנתיים וחצי רווקה שמחפשת. איזה מנטורית, ואיזה נעליים. עבר אולי חודש מאז שהיא קמה והלכה, היא עוד נשואה באופן פורמלי - ונחשו מה? דינג דינג דינג, ברכות למנחשים, כן. היא במערכת יחסים חדשה. הכירה מישהו באינסטגרם, התחילה איתו, אחרי יומיים יצאו לדייט - וזהו. כבר שלושה שבועות במערכת יחסים מאוד אינטנסיבית. הכירו את ההורים, את החברים ומה לא. כאילו - מה דפוק בי שזה לא קורה לי?
כל המצב הזה, עם העבודה ועם הגברים, גורמת לי לא לרצות לעשות כלום, כל הזמן.
על אף שבשבוע שעבר נפגשתי כל יום עם חברה אחרת, וגיליתי מחדש (כמו בכל פעם אחרי שאני מתרחקת) עד כמה הן מדהימות, תומכות, אוהבות ונמצאות כאן בשבילי - אין לי כוח או חשק או רצון לעשות את זה גם השבוע.
לא בא לי כלום, כל הזמן.
קורונה, חורף, בדידות. אני נכבית בכל יום עוד קצת. אין לי מוטיבציה להרים את עצמי. אין לי סיבה. אז אני שוקעת, לאט ובטוח.
וזהו, בעצם. זה היה פוסט מיותר שמלא בכלום ושום דבר, בערך כמו כל יום בחיים שלי.
Until next time
Brokem Lioness
;){kind=link}