שטחית שכמותי, ישבתי וניתחתי את שניהם בסרטון הקצרצר שראיתי. היא - כוסית, מעשנת סיגריה, מדברת הרבה, כל מילה שנייה שלה "מאמי". בקיצור, בניתי לה פרופיל של בחורה ערסית, כיפית וקלילה - קצת הזכירה לי את עצמי, אולי חוץ מעניין ה"קלילה" שלא מאפיין אותי בתקופה האחרונה. הוא - בחור מלא, קול עדין, מתנהל קצת יותר לאט ממנה. בקיצור, בניתי לו פרופיל של בחור נשי ורגיש. הסתכלתי עליהם ולא הבנתי איך. איך, אחותי, איך? אני לעולם לא אוכל להימשך לגבר כזה.
ובזה. בזה קינאתי. בזה שלעולם לא אצליח להיות עם גבר כזה. למרות ש - מה רע בו? למה לא? כי אין לו שרירים של באדי בילדר? כי הוא לא משדר ביטחון עצמי מופרז ופוזה של חי בסרט? כי הוא לא "גבר-גבר"?
קינאתי בה שהיא לא שטחית כמוני. קינאתי בה שהיא באמת-באמת-באמת אוהבת אותו. ועם איך שהיא נראית לי (בהנחה שהניתוח שעשיתי נכון) - אני לא חושבת שיש לה בעיה להשיג גברים. אבל היא בחרה בו. היא בחרה בגבר קשוב, אכפתי, ששם לב לפרטים, שחשוב לו להכיר את בת הזוג שלו ולעשות לה טוב. היא בחרה לאהוב את הבפנים.
ביום שבת פגשתי את בת דודה שלי הגדולה, שלא פגשתי כבר כמעט שנתיים. היא כמוני, אבל יותר. היא רגישה, אובססיבית, קיצונית, אמוציונלית, טו מאץ'. אבל ממש. לפעמים זה מלחיץ אותי לשבת איתה. זה כמו לראות את עצמי, עם הילוך יותר מתקדם. לא כיף לי לראות את זה. דיברנו על גברים ועל חוסר ההצלחה שלנו בתחום. סיפרתי לה עליו, על ההוא שהפך לי את העולם בשלושה חודשים. סיפרתי לה שהוא אמר שאני אמוציונלית מדי ושהוא לא רוצה בת זוג כזו. ואז היא צחקה ואמרה "כן. כאלה אנחנו. שזה מדהים כחברה, כידידה. אף פעם לא כבת זוג". אלוהים, כמה שזה עשה לי רע. קודם כל ההשוואה אליה, אבל גם המשפט הזה. כי זה נכון, זה כל כך נכון. אני החברה-הכי-הכי. אני הידידה-הכי-הכי. אני אף לא בת הזוג. שם זה כבר טו מאץ'.
חשבתי על זה היום, על פנטזיית האביר-על-הסוס-הלבן-שלי. על פנטזיית אהבה-פור-אבר-דיסני-סטייל. ניסיתי לחשוב על זוג אחד שאני מכירה, אבל באמת מכירה, שאני יכולה להגיד שהם כאלה. ואין. אין.
אז למה שאהיה אופטימית? למה שאפסיק לרחם על עצמי? למה שאפסיק להגיד ש"לי זה לא יקרה"?
הייתי רוצה להאמין שאי שם יושב גבר שכולו מלא באהבה שהוא רק מחכה להעניק. הייתי רוצה להאמין שהוא מסתכל על הירח בלילה ושואל את עצמו אם אי שם יש מישהי שעושה את אותו הדבר, וחושבת עליו. הייתי רוצה להאמין שהוא מחכה לזו שתקפוץ עליו בחיבוק-קוף והם יהיו דביקים, יחככו אף באף ויחייכו בדביליות. הייתי רוצה להאמין שהוא מחכה לזו שהוא יתן לה נשיקה במצח ויזיז לה את השיער מאחורי האוזן. הייתי רוצה להאמין שהוא שם מוזיקה באוטו, שר ורוקד, מחייך לעצמו כשהוא מדמיין את זו שתשב לידו ותשתגע ביחד איתו ותצרח את המילים עד השמיים. הייתי רוצה להאמין שאי שם יש מישהו שמסוגל להכיל אותי, על כל הטירוף שלי, לטוב ולרע. שלא רק ידע להכיל, שיאהב אותי על כל המכלול שאני מביאה. שלא ירצה לשנות אותי, שלא ירצה להפחית ממני. שלא יפחד ממני, שיתן לי קונטרה.
אבל אני לא מסוגלת יותר להאמין בזה. זה כואב מדי כשזה לא מגיע, ולא מגיע, ולא מגיע.
אני רוצה להיות happy single woman.
כזו שבאמת-באמת-באמת טוב לה עם עצמה. שחיה את עצמה, מגשימה את עצמה ולא רע לה 24/7.
אני רוצה להיות זו שבאמת-באמת-באמת שלמה עם הלבד שלה.
אבל אני לא. אני רק ממורמרת, עצובה, קנאית, מתוסכלת, צרת עין, שונאת, כועסת, בוכה, מיואשת.
אני מעייפת את עצמי. אני נבוכה מעצמי.
אני ממש מצטערת שאני לא מצליחה להפסיק לחזור על עצמי בריפיט, הלוואי שהייתי מצליחה להתעסק במשהו אחר.
אני יודעת, אני יודעת, אני פתטית.
אני לא מבטיחה להשתפר. ליתר דיוק, אני מבטיחה שגם הפוסט הבא יהיה בדיוק כזה.
כי אלו הם חיי. לי לא קורים ניסים ונפלאות. אני לא מהטייפ הזה של האנשים שדברים פשוט מסתדרים להם.
אז אני לא אאשים אותכם כשימאס לכם לקרוא, להגיב, לתמוך. גם לי נמאס מעצמי. רק שאני תקועה עם עצמי...
Until next time
SUPER BROKEN LIONESS
;){kind=link}